ערר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופט ד. גדול) מיום 20.09.11 בה הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים וזאת לאחר שקבע כי התשתית הראייתית
"נמצאת במדרג הנמוך ביותר שאפשר להעלות על הדעת במדרג הראיות לכאורה".
כתב האישום מייחס למשיב ביצוע עבירה של גניבת רכב, פריצה לרכב וחבלה במזיד לרכב, ולפי עובדות כתב האישום , ביום 17.04.11, בין השעות 08:30-16:30, התפרץ המשיב לרכב בבעלות אחר בחנייה של בית החולים מאיר בכפר סבא על ידי שבירת חלון הרכב, שבירת מנגנון הרמת החלונות, פירוק מכסה בית הפיוזים, חיתוך חוטי החשמל ברכב ושבירת חלקי פלסטיק ברכב וכן גנב את הרכב והחנה אותו ברחוב מזור בכפר סבא.
ב"כ המשיב טען כי חומר החקירה שנאסף והמחדלים המשטרתיים, מובילים למסקנה אחת כי התשתית הראייתית הנה חלשה מאוד וכי לא ניתן לומר כי ישנו סיכוי להרשעתו של המשיב.
לדבריו, הראיות יכולות להוביל לתרחיש אחר לפיו בעליו של הרכב אסף חפצים שנותרו בזירת האירוע והחזירם לרכב, שכן מחומר הראיות עולה כי אין וודאות כי החלק עליו נמצאו ט.א. של המשיב היה ברכב כל הזמן או הגיע לאחר מכן לרכב כאשר הרכב נמצא נטוש ופתוח ולכן קיימת אפשרות (שכן מדובר בראיות נסיבתיות) כי מישהו יגע בחפץ ברכב מבלי להיות חלק מגניבתו.
ב"כ העוררת טענה כי הגרסה אותה מעלה ב"כ המשיב לא נטענה על ידי המשיב וכן איננה הגיונית על פניה, שכן בעל הרכב לא מסר כי בזירה נמצא חבק ההגה עליו נמצאו הטביעות, אלא רק רסיסי זכוכית ולכן לא הגיוני כי לאחר שהמשיב נגע בו "ככה סתם" הוא השיבו לרכב.
בית משפט קמא קבע כי
"הואיל ובמשפט פלילי עסקינן ולא במשפט אזרחי, אזי אין לנו את הכלל של מאזן הסתברות ברמה של 51% אלא אנו צריכים להיות משוכנעים מעל לכל ספק סביר ברמה של 98% ... אין בחומר החקירה אינדיקציה שיכולה לתת לנו משקל שכזה".
כידוע, כל שעל בית המשפט לבחון בשלב המעצר הינו הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על פיהן (ראו: בש"פ 8803/07
מ.נ. נגד מדינת ישראל 3.10.07); בש"פ 1332/07
אבו טראש נ' מדינת ישראל 11.3.2007) כאשר ההכרעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה מתבססת בעיקר על תיק החקירה, הכולל, מטבע הדברים, את ראיותיה של התביעה בלבד.
בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-146 נקבע, כי -
"החלטתו של השופט, לעניין קיומן של ראיות לכאורה, מבוססת בעיקרה על חומר החקירה כפי שהוא מצוי בתיק המשטרה המוצג לבית המשפט והנתון לעיון הנאשם ובא כוחו (על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי). במרכזו של חומר זה עומדות, כמובן, הראיות של התביעה. אם על פי ראיות אלה עצמן, אין סיכוי סביר להוכחת האשמה בתום המשפט, אין מקום לעצור את הנאשם עד תום ההליכים ולשלול ממנו את חירותו [...] כמובן, עשויות להיות התפתחויות בלתי צפויות במהלך המשפט. יתכן וראיות ההגנה ישלימו את שחסר היה בראיות התביעה."
כאשר בראיות נסיבתיות עסקינן יש לבחון את הצטרפותן של הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות
סיכוי סביר להרשעה
(ראו: בש"פ 1977/94
אוחנה נ' מדינת ישראל 17.4.1994) ועליהן להיות בעלות עוצמה מספקת, אשר תקשור את ביצוע העבירה הנטענת בכתב האישום בצורה ברורה לנאשם, בדרך שיש בה משום סיכוי משמעותי להרשעתו (ראו: בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי 17.2.1999); בש"פ 1466/04 זאדה).
בפסיקתו של בית משפט העליון נקבע כי במצב בו קיימות ראיות נסיבתיות, יש להסתכל על מכלול הראיות ולבחון את משקלן של הראיות לאחר הרכבתן יחד (בש''פ 8208/04 חסיד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.9.2004)). כאשר בשלב המעצר יש לבדוק האם קיימת תשתית ראייתית המציגה את מכלול הראיות אשר מעלה
חשד משמעותי
כלפי הנאשם, שאינו מוסבר באופן תמים, בעוד שטיבן ומשקלן של הראיות יבחנו לעומקם במסגרת ההליך העיקרי.
מסכת עובדתית אשר יש בה כדי להביא לקיומן של ראיות לכאורה, מטילה על כתפיו של הנאשם את החובה ליתן הסבר מתקבל על הדעת שיש בו כדי לבטל את כוחה המרשיע או אף להטיל ספק סביר בקיומה (ראו ע"פ 493/82, חמו נגד מדינת ישראל, מ(1), עמ' 645).
מערכת ראייתית לכאורית המתבססת על ראיות נסיבתיות מחייבת את בית המשפט לבחון בזהירות ובהקפדה רבה הן את הראיות הנסיבתיות והן את הסברי הנאשם הנטענים כדי לעורר ספק סביר בקיומן של ראיות אלה כלפיו, כאשר ידוע כי בשלב המעצר עד תום ההליכים אין השופט קובע ממצאים בטוחים, אלא כל שבידו אינו אלא להעריך סיכויים סבירים.
בבש"פ זאדה נפסק
- "לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות ייתכן כי קיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה, כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".
מטבען של ראיות נסיבתיות,שהן אינן תומכות באופן ישיר בעובדות הנטענות, אלא שביהמ"ש מסיק על יסודן, ועל בסיס ניסיון החיים, את התקיימותן של העובדות הנטענות (בש"פ 10158/07
סולטן). אף כשמדובר בראיות לכאורה נסיבתיות שאינן נקיות מקשיים - הרי כשהראיות הנסיבתיות הן בעלות פוטנציאל להרשעה, אין בקשיים כדי לפגוע במשקל הלכאורי של הראיות בשלב זה של ההליך, והקשיים יבוררו בדיון בתיק העיקרי (השווה ככלל בסוגיה: בש"פ 11444/05
שרביט, [פורסם בנבו], בסע' 4).
בעוד שלצורך הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות, כוחה ההוכחתי של ראיה נסיבתית לקבוע ממצא עומד לה
"רק במידה וממצא זה מתחייב הגיונית ממנה וממארג הראיות שעימה כמסקנה אחת ויחידה" (ע"פ 4179/07 טוביה נדב נגד מדינת ישראל, ניתן ביום 23.4.09), הרי שבשלב זה של הליך המעצר עד תום ההליכים, כל שעל בית המשפט לבדוק הוא האם טיבה של הראיה
"הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם" (בש"פ זאדה).
בענייננו, התרשמתי כי די בראיות שבתיק החקירה ובמכלול נסיבות המקרה כדי להקים פוטנציאל ראייתי להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו, בעוצמה הדרושה להליך המעצר. אמנם, בתיק זה ניתן לנסות לייחס פרשנויות שונות לראיות אך פרשנויות אלו אינן מתיישבות עם מארג הראיות הכולל ועם הסבריו של המשיב או העדרן.
הגרסאות אותן מסר המשיב אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שנאספו, כאשר לדוגמה טען כי במועד האירוע הנטען עבד במסגרת עבודות של"צ שהוטלו עליו - דבר שהתברר כלא נכון ולאחר מכן טען כי היה באותו המועד בטיפול בבית החולים - דבר שאף הוא התברר כלא נכון.
עוד עולה מהראיות כי חבק ההגנה נמצא בתוך הרכב ולא מחוצה לו.